על פניו, מילי (21) וצ'לסי (23) הן זוג רגיל לחלוטין. הן עובדות סוציאליות, נמצאות יחד כבר תשע שנים ומאורסות. פער הגילים ביניהן הוא בסך הכל שנתיים - כשצ'לסי היא המבוגרת מבין השתיים. אבל ברשתות החברתיות, הסיפור נראה אחרת לגמרי. בגלל הפרשי הגובה ביניהן והבייבי-פייס של צ'לסי, מילי מוצפת בתגובות שטוענות שהיא נראית כמו אמא של צ'לסי, או גרוע מכך - שמדובר בזוגיות של אישה עם ילד קטן.

גבר תועד מקלל אישה יהודייה במסעדת "מולה" במנהטן, משמיע נאצות ושנאה כלפי יהודים ו"ציונים". התקרית פורסמה בהרחבה בניו יורק פוסט, והמסעדה סירבה להגיב

7 שנים של משפט, עד מדינה אחד ושלוש רציחות שיוחסו למסע נקמה חוצה גבולות הובילו להרשעתו של יניב (ניבי) זגורי, מי שלפי המשטרה שלט בעולם הפשע הדרומי ביד רמה. בזמן שהוא נאבק על עתידו מאחורי סורג ובריח, הכוחות בשטח כבר השתנו, והוואקום שנוצר מתמלא באלימות חדשה

שנה וחצי לתוך מלחמת "חרבות ברזל", אני אורזת את כל חיי במחסן, משכירה את דירתי בתל אביב, ויוצאת ללא נודע. אני מקווה שהתקציב הצנוע שלי, 200 שקל ליום, יספיק. התכנון הוא לטייל כמוצ'ילרית קצת משודרגת. לינה בהוסטלים, נסיעות בתחבורה ציבורית, אוכל מקומי בדוכנים ברחוב או במסעדות מקומיות פשוטות. אני שמה מאחוריי את הטראומה והתקפי החרדה שגרמו לי נפילות הטילים במלחמה, ויוצאת ליבשת המסוכנת. אני קלסטרופובית, אז אל תשאלו אותי איך עברו עלי הטיסות הארוכות, כי לא הייתי בהכרה. סיממתי את עצמי בשני כדורי בונדרמין, הייתי מעולפת לשינה עמוקה כל הדרך, פספסתי את כל הארוחות ורק כשהתעוררתי אחרי כ-18 שעות טיסה, הדיילים של חברת התעופה "אל איטליה", שלא הבינו אם אני חיה או מתה, חייכו אלי בשמחה ובהקלה. וכך נחתתי לעיר מסוכנת ומרהיבה ביופייה - ריו דה ז'ניירו, ברזיל.

גורם ביטחוני אישר כי בעקבות פנייה מישראל החלו המצרים ברידוד חלקי של כוחות צבא ושיטור בחצי האי, גם סמוך לגבול. עם זאת, היקף הפריסה עדיין גבוה מהרמה שקדמה למלחמה, לאחר עיבוי שבוצע בתיאום מלא על רקע החשש מבריחה המונית מעזה

10 שוטרים נפצעו בעימותים אלימים שפרצו בעקבות דו"ח חניה. המשטרה השתמשה ברימוני הלם, 4 חרדים נעצרו. המפכ"ל: "נבוא איתם חשבון"

אם יש מבקר חריף וחסר רחמים ליהורם גאון הוא יהורם גאון בעצמו. "קשה לי לראות את עצמי או לשמוע את עצמי", הוא אומר בריאיון ל'ועדת תרבות'. "אני זוכר שאפילו ב'קרובים קרובים', אחרי שהיינו מסיימים לצלם את הפרק כולם היו הולכים לצפות בו ואני הייתי הולך הביתה. אני לא מסוגל לראות את עצמי. להיות פרפקציוניסט זה על גבול הקללה. מצד אחד זו ברכה כי אתה כל הזמן רוצה להיות טוב יותר. אתה שר שיר ואתה רוצה שפעם הבאה תשיר טוב יותר, שהשורה תהיה טובה יותר. זו הברכה בפרפקציוניזם. אבל הקללה היא שלעולם לעולם לעולם אתה לא מתרווח לאחור על כיסא ואומר 'וואו, זה היה מצוין'". באף שיר? לעולם? "לעולם. תמיד יש תיקון קטן, פה הייתי יכול ככה, שם הייתי יכול אחרת, כאן הייתי צריך לעשות ככה". אחרי כל כך הרבה שנים אתה שומר שיר שלך ואומר 'אוף, הייתי צריך לשיר שם אחרת'? "כן. זה לא משתכלל, לא נרפאים מזה לעולם". ומה לגבי ביקורת חיצונית, נגיד כזו שאתה קורא בעיתון? איך היא משפיעה עליך? "כשיוצא לי שיר או סדרה או סרט, אני מסתפק בזה שאתה ראית ואתה אומר לי 'בוא'נה, היה מאוד יפה, תודה רבה'. מספיק לי. אני לא הולך לראות את הסרט או הסדרה כדי לאשר את זה, כי אני המבקר הנורא ביותר שיש לי". ואם מבקר כתב דברים לא טובים אתה תקרא? "למה שאני אקרא אותו?". כי זה תפקידו בעולם. "בסדר, אז תפקידי לשחק ואני מסתפק בדברים הטובים שאומרים לי". ** האזינו כאן לריאיון המלא עם יהורם גאון בספוטיפיי