אתמול יצאתי בשש וחצי בבוקר מהבית. לא לעבודה, לא לפגישה עסקית. היה לי דייט עם עם ישראל. המונית שהזמנתי עצרה מתחת לבניין, הנהג נאסר, גבר חביב עם עיניים עייפות, חייך חיוך עקום ואמר: "שישו ושימחו הולך להיות היום בכבישים". אחר כך הוסיף כמעט בלחש: "בכלל לא רציתי לעבוד היום". האמת? גם אני לא. לא כי רציתי יום חופש, אלא כי הפעם זה לא עוד יום של שגרה שהופרעה. זאת לא עוד שביתה. זאת חזרה למשהו שכמעט שכחנו שהוא קיים - סולידריות ישראלית. משפחות החטופים קראו לנו, ואנחנו באנו. לא כי מישהו שילם לנו, לא כי מישהו סידר הסעות, אלא כי היה ברור: יש ימים שבהם אי אפשר להישאר בבית. התומכים של נתניהו לא יודו בזה בפה מלא, אבל מה שהכי מפריע להם ביום ההשבתה הזה הוא דווקא לא החסימות, לא הפקקים, לא הפסד של כמה מיליוני שקלים למשק. זה משהו אחר. זאת העובדה שיש פה מחנה אחד, עקשן, שיודע להתייצב שוב ושוב, לגלות סולידריות, להפגין מתוך אהבה והזדהות ולא מתוך שנאה. אלה אותם אנשים שעמדו עם דגלי ישראל בתקופת המחאה נגד הרפורמה המשפטית. אותם דגלים, אולי יותר דהויים מהשמש וההפגנות. אותם אנשים שהתריעו אז מפני אסון מתקרב, עומדים עכשיו שוב בצמתים, ואומרים לנו: תתעוררו, האסון עוד לא נגמר. האסון הבא כבר אולי דופק בדלת.

בסיפור הקצר "שתי כפות ידיים ומילה" של הסופר ישעיהו קורן, אחד הסופרים הכי אהובים עלי והפחות מוכרים לצערי, מופיע התיאור הבא: הילד יוליק (בן דמותו של הסופר - זה סיפור עם יסודות אוטוביוגרפיים בולטים ולא מוצנעים) יוצא עם אביו לטיול בשדות, בזמן שאימו נמצאת בבית החולים בימי ההיריון האחרונים. השמש קופחת על ראשם ובשלב מסוים הילד בן התשע נעשה צמא מאוד. האב רוכן, מקער את ידיו, אוסף מעט מים מתעלת ההשקיה הנמצאת בלב הפרדס ומגיש את קערת המים לפיו של הילד הצמא. בהתחלה הילד נרתע, גם מפני שפתאום נשקפות מולו כפות ידיו הגדולות והגסות של אביו - עם גושים חומים של עור קשה, שלפוחיות מים בהירות וקרועות וחריצים עמוקים, אבל לאט לאט נעלמות היבלות והשלפוחיות הקרועות, וקרקעית הקערה הופכת פתאום לקרקעית של ים. נזכרתי בתמונה הכל כך יפה הזאת מהסיפור הקצר של קורן, כשצפיתי בסרט הדוקומנטרי המרגש "אביב משוגע", שיצר הבמאי חן שלח (יוצר שותף - מיכה ליבנה). הסרט הוא מעין יצירת המשך לספר בעל אותו שם, שכתבו במשותף הסופרת נרי אלומה, אחותו של חן שלח, ובנה, המוזיקאי והיוצר חנן אלומה, שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד לפני ארבע שנים. הספר של נרי וחנן אלומה תיאר בין השאר בדרך חשופה ואמיצה את ההתקף הפסיכוטי שחווה חנן בגיל 17, ואת שורת האשפוזים וניסיונות ההתאבדות שבאו בעקבות אותו התקף. גם הסרט לא חוסך מהצופים את דמותו של חנן ברגעים הקשים והבלתי אפשריים כמעט של התקפי זעם נוראיים ולא פשוטים לצפייה, אבל יש שם רגע אחד קצר ונוגע ללב ששימש לי מעין "מפתח" לנסות להתבונן בספר ובסרט מחדש.

בריאיון לפודקאסט "The Church of Tarantino", גילה הבמאי הנערץ מהי "יצירת המופת" שלו ומה "הסרט שהוא נולד לעשות". מסכימים?

האחיות לירון וטלי כרקוקלי הוציאו הבוקר מיני-אלבום חדש, "תאהבו אותי ככה", הכולל שלושה שירים עליהם עבדו עם המפיק המוזיקלי תומר בירן. האזינו לשלושת השירים - "LEVEL UP", "תאהבו אותי ככה", "סיבה להאמין":

איגוד אמני ישראל מתח ביקורת נוקבת נגד החלטת משרד החינוך לקצץ 80% מתקציב סל תרבות ומסר: "משמעות הקיצוץ: תלמידים רבים, בעיקר בפריפריה, יגדלו בלי לראות הצגה, בלי לשמוע קונצרט, בלי לפגוש סופר, רקדן או צייר. הפיכת הסל לשקית היא אמירה מסוכנת על סדר העדיפויות"

"חטאים דמומים" מרבה באירוטיקה ובקלישאות טלנובליות וממעטת בהומור ומודעות עצמית. "זרה: דם מדמי" מנסה לספק אדולן לאוהבות הסדרה האם, ועושה את זה באמצעות אותם מהלכים בדיוק. "פרפר" היא תצוגת תגלית כיפית של דניאל דיי קים. ביקורות קצרות על 3 סדרות חדשות

בניין באוהאוס תל-אביבי מתפורר ורועד כשפעם בשבוע נשמעות צעקות מאחת הדירות: דגנית לב, משוררת מעודנת, צועקת מול בעלה ארז. אירוע מוזר אוחז בזוג הצעיר ומניע את השכנות להירתם לעזרתם. קראו פרק ראשון מתוך "מים רבים" מאת נולי עומר

התצפיתנית סיוון אסראף נהרגה בקרב על נחל עוז ב-7 באוקטובר. משפחתה יצרה קשר עם משה, ששרה באזכרה שלה והיום הוציאה את השיר "פרח במדבר" לזכרה: "הרגשנו אותה איתנו"