המשפחה שלנו היא כבר "חדשות ישנות". עמיחי נפל רק שלושה חודשים אחרי תחילת המלחמה. "חשבתי שכבר תתגברי על זה", אמרה לי מישהי. הלוואי שיכולתי, גם כשאני יודעת שלא ארצה לעולם לשכוח את בני המוכשר, עם החיוך הרחב והאופי השקט. אני לעולם לא אתגבר על זה. לפני שבוע חגגנו את ברית נכדנו הראשון  - עדי עמיחי

יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה יצוין השנה בסימן המלחמה שאינה תמה, ושורות אלה עולות על הכתב כשמובאים למנוחת עולמים חללים, אשר כמו רבים אחרים נכונים היו למסור את נפשם ומסרוה

לא רוצה לומר לך תודה, זו מילה קטנה מדי. אני יודע שאני חי בזכותך. אני יודע שביום מר ונמהר, הצלת את חיי. אני יודע שלא חשבת לרגע, ירדת לשדה הקרב. הקרבת את עצמך למעני

זה באמת קשה. קשה ולא הוגן. כי אנחנו רוצים לזכור, ורוצים לחגוג, ולא ממהרים לדלג על הימים היפים של ראשית אייר, שמחזיקים סיפור ישראלי יחיד ומיוחד שאין כמוהו. אך איך אפשר

למשפחות שכולות אין פריוולגיית יתר לקבל החלטות בתוך הישראליות, אבל מה שכן כדאי לנסות ללמוד מהן זה את הפרספקטיבה על החיים. ממי שנוגע בעומק הכאב של החיים, מהתהומות האלו בתפר שבין יום הזיכרון לעצמאות  

אחדות אמיתית מתחילה בשוויון בנטל. כאב לבנים המשרתים בצה"ל, אני עד לכך שבשדה הקרב ובבתי הקברות הצבאיים אין הבדלי מגזרים. אין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים

הגיע הזמן שכולנו נלמד אומנות עדינה וקשה: אומנות ההקשבה. אנחנו מצוינים בלדבר, המון. יודעים לכתוב, ורבים מאיתנו גם מצטיינים בלצעוק. אבל אבדה לנו היכולת להקשיב

גם היום, כאשר אני בבית, בערב יום העצמאות ה-77 של המדינה שאני כה אוהב, אין לי עדיין מה לחגוג. אני בבית, אבל הלב שלי שם