לעיתונות הזרה אין גישה לרצועה. הסיפורים מובאים לציבור הרחב דרך תמונות וסרטונים קשים ברשתות החברתיות ועל ידי תקשורת זרה שמתעקשת להיישיר מבט. לאמת, גם בעידן

כל פרט מהבוקר ההוא הרי חקוק בנו. כל ילד יודע איפה היה ב–6:29, כשהחלו אזעקות לירי כפכפים נרחב. המציאות, גם אם נרצה – ואלוהים יודע כמה אנחנו רוצים – לא מאפשרת לשכוח

חמאס עדיין שולט ברצועה, 58 חטופים נמקים במנהרות, וביטחון ארוך טווח לא נראה באופק. אף אחת משלוש המטרות שהוצבו בתחילת הלחימה, לא הושגה. ראש הממשלה נתניהו פועל בהססנות ודוחה כל החלטה. אולי כדאי ללמוד ממה שנעשה ביהודה ושומרון – שם ישראל מוכיחה שהיא מסוגלת לשנות מציאות

600 ימים זה לא רק מספר. זה חיים. זה מוות. זה המתנה אינסופית בלי תשובה. 600 ימים שהם שם. אני יודעת מה זה

כל עוד מעמיקה ההתחפרות הישראלית בעזה, מטרות המלחמה חדלות להיות שחרור החטופים. למרבה הצער, המשך המלחמה אפילו לא מציב את שחרורם במקום השני. היחס אל החטופים הוא כזה – או שהשבתם היא מטרה עליונה, או שהיא אינה מטרה כלל

בדרכם השקטה מנסים חברי הקיבוץ לשמר בתודעה את סיפורם וכאבם. כדי לזכות בתמיכת הציבור, הם יודעים, צריך לבוא בגישה מחבקת ומזמינה ולא בכוח

ראו את הכותרות של הימים האחרונים שבהם טראמפ מנסה לבד להחזיר את החטופים אבל יחד עם זאת מנסה לסגור הסכם עם איראן שלא בהכרח טוב לישראל